אחד מהכלים שני של המדיניות המקרו-כלכלית; המדיניות המוניטרית היא סייד-קיק. היא כוללת המימון הציבורי, מיסוי, וכל האחרים הכנסות הממשלה או סיוע למגזר הפרטי (כגון מעברי מס). זה יכול לשמש כדי להשפיע על רמת הביקושים במשק, בדרך כלל עם מטרות התאום של קבלת האבטלה נמוך ככל האפשר מבלי מפעילה אינפלציה מוגזמת. עת שזה נפרסה לניהול הביקושים לטווח קצר באמצעות כוונון עדין, אם כי מאז סוף עידן Keynesian זה לעתים קרובות יותר שהיה ממוקד על מטרות לטווח ארוך, עם מדיניות מוניטרית המשמשת לעתים קרובות יותר התאמות לתקופות. עבור ממשלה, ישנם שני נושאים עיקריים בקביעת מדיניות פיסקלית: מה צריך להיות העמידה הכוללת של מדיניות, באיזו צורה צריך לקחת את החלקים השונים שלה?

כמה כלכלנים ועל קובעי המדיניות להתווכח על תקציב מאוזן. אחרים אומרים כי גרעון מתמיד (הוצאות הכנסה העולה על הציבור) מקובל בתנאי, לפי כלל הזהב משמש את הגרעון להשקעה (בתשתיות, לומר) ולא הצריכה. עם זאת, ייתכנו סכנה כי ההשקעה בסקטור הציבורי וכתוצאה מכך הצפיפות פרודוקטיבי יותר השקעה פרטית. הכולל כל עמדה על ממוצע מעל מחזור כלכלי, רוב הכלכלנים מסכימים כי מדיניות פיסקלית צריך להיות נגד היוצרות התהפכו, במטרה לייצב באופן אוטומטי לפי דרישה על ידי הגדלת המימון הציבורי ביחס ההכנסות כאשר הכלכלה הוא נאבק והגדלת המסים ביחס מבלה לכיוון הפסגה של המחזור. למשל, חברתיים (רווחה) נדבות מהמדינה עולים בדרך כלל בזמנים קשים, וגרור הכספים מגביר הכנסות לממשלה כאשר המשק צומח. כמו על חתיכות קטנות ממציא את מדיניות פיסקלית, אחד הויכוח הוא על המימון הציבורי כמה גבוה צריך להיות ביחס התוצר המקומי הגולמי. ב ארצות הברית ומדינות רבות אסיה, הציבור הוא פחות מ 30% מהתל ג; במדינות אירופה, כמו גרמניה ושבדיה, עברו בגובה 40-50%. מחקרים כלכליים מראים כי המימון הציבורי נמוך יחסית התמ ג תוצאות בשיעורים הגבוהים של צמיחה, למרות מסקנה זו שנוי במחלוקת. , במהלך השנים, הרבה המימון הציבורי היה ממש יעיל מאוד. בעיה נוספת היא הצורה כי מיסוי צריך לקחת, במיוחד את הפיצול בין מיסוי ישיר ומיסוי עקיף, ובין מס הון, הכנסות והוצאות.