המחיר שבו ניתן להמיר מטבע אחד אחר. במשך השנים, כלכלנים ופוליטיקאים לעיתים קרובות שינו דעתם בקשר בין אם זה רעיון טוב כדי לנסות להחזיק את שער החליפין של מדינה יציבה, במקום זה על ידי כוחות השוק. במשך שני עשורים לאחר מלחמת העולם השנייה, רבים מן במטבעות המרכזיים היה קבוע תחת אותו הסכם ברטון-וודס. במהלך שני העשורים הבאים, מספר מטבעות מותר לרחף עלה, למרות בשנות ה-90 המאוחרות מספר מטבעות אירופה היו קבוע תחת האיחוד הכספי והכלכלי וייסד מדינות אחרות של מועצת מטבע. כאשר ההון יכול לזרום בקלות ברחבי העולם, מדינות לא יכול לתקן את שער החליפין שלהם, באותו זמן לשמור על מדיניות מוניטרית עצמאית. הם עליך לבחור בין ביטחון לבין יציבות בתנאי על-ידי החלפת קבוע קצב ושליטה על מדיניות הריבית המוצעים על ידי שער חליפין צף. לכאורה, בעולם של ניידות ההון נראה שער חליפין גמישה יותר ההימור הטוב ביותר. צפה מטבע יהיה כוח חברות ומשקיעים גידור מפני תנודות, לא להרדים אותם לתוך תחושת יציבות. זאת תהיה יותר זהיר הלוואות בנקים זרים. באותו הזמן שזה מעניק קובעי המדיניות את האפשרות להמציא מדיניות מוניטרית משלהם. אבל שערי חליפין צף יש חיסרון גדול: בעת העברת מ שיווי משקל אחד למשנהו, מטבעות יכול להחטיא ולהיות מאוד לא יציב, במיוחד אם כמויות גדולות של הבירה זרימה בתוך או מחוץ למדינה. יציבות זו יש עלויות כלכלי אמיתי. להוציא את הטוב שבשני העולמות, כלכלות רבים ניסו בגישה היברידית, באופן רופף קשירת שלהם החליפין למטבע זר יחיד, כגון הדולר, או סל של מטבעות. אבל המטבע משברים של שנות התשעים, ואת הכשל של מועצת מטבע של ארגנטינה, הוביל כלכלנים רבים כדי לסיים. את זה, אם לא על איחוד מטבע כגון האירו, המדיניות הטובה ביותר עשויים להיות שער חליפין צף בחופשיות.