בינואר 1999, 11 מתוך 15 המדינות באיחוד האירופי התמזגו המטבע הלאומי שלהם לתוך מטבע אירופי יחיד, האירו. החלטה זו היה מונע בחלקו על ידי הפוליטיקה ואת חלקית על ידי קיווה עבור תועלת כלכלית מן היצירה של יחיד, משולב בכלכלה האירופית. יתרונות אלו כללו מטבע יציבות, אינפלציה נמוכה, במימון של הבנק המרכזי האירופי עצמאית (יתרון מסוים עבור מדינות עם האינפלציה המסכן רשומות, כגון איטליה וספרד, אבל פחות כל כך לגרמניה באופן מסורתי נמוך-האינפלציה). בנוסף על כך, האירופי לעסקים ולאנשים פרטיים עמד להציל מן טיפול מטבע אחד ולא רבים. השוואת מחירים ושכר על פני האירו אזור הפך להיות קל יותר, הגדלת התחרות על-ידי הפיכתה קל יותר עבור חברות למכור ברחבי האירו והן עבור הצרכנים להשוות מחירים. ויוצרים את המטבע האחיד מעורב גם סיכונים גדולים, עם זאת. אירו חברים ויתר בימין כדי לקבוע את הריבית ואת האפשרות של העברת שערי חליפין אחד נגד השני. הם גם הסכימו להגביל את גירעונות תקציביים תחת הסכם יציבות וצמיחה. חלק טענו כי אובדן הגמישות יכול להוכיח יקר אם את הכלכלות שלהן לא להתנהג כאחד, לא יכול להתאים בקלות בדרכים אחרות. כמה טוב הפונקציות האירו יהיה תלוי איך זה הדומה מה כלכלנים מכנים אזור מטבע אופטימלית. האירו כאשר כלכלות לא צומחות שבסיר, סיכונים משותפים המדיניות המוניטרית להיות רפוי מדי עבור חלק ומתוח יותר מדי עבור אחרים. אם כן, שם ייתכן שיש לבצע העברות גדולות של קרנות מאזורים עושה טוב לאלה לעשות רע. , אבל אם ההשפעות של זעזועים נמשכות, העברות כספים רק יעכב ליום הדין; בסופו של דבר, שכר או אנשים (או שניהם) חייבת לנוע. ב שלו בשנים הראשונות, היורו נפל בחדות מול הדולר, אך לשחזר במהלך 2002 מאוחר. צמיחה איטית קצת כלכלות אירופה הובילה לחץ חזק הריבית חתכים, ההסכם יציבות וצמיחה, שפרצו בכל זאת לא שמע. . למרות זאת, ב- 2003 12 מדינות אימצה את האירו, ציפייה יותר לעקוב אחרי ההגדלה של האיחוד האירופי לחברי 25 בשנת 2004.